כדי לצמצם נזקי רטיבות יש להיעזר בתכנון המתחשב בכיווני הרוחות והגשם כדי למנוע רטיבות, כולל התיחסות למיקום דלתות חיצוניות וחלונות בנוסף תכנון קירוי חיצוני להסטת מי הגשמים וצמצום רטיבות.
כיצד יש לתכנן מאפיינים של פתחי חוץ כדי לצמצם נזקי רטיבות
מדובר בעיקר בחלונות, דלתות החוץ, פתחים, תפרים וחריצים המאפשרים חדירת רטיבות. כאן יש להקפיד על תכנון וביצוע באופן שיאפשר ניקוז ושחרור לחצי מים ואדים ויצמצם נזקי רטיבות.
סטנדרטים לתכנון נכון המונע חדירת רטיבות מהמעטפת החיצונית
א. מניעת חדירת רטיבות מהמעטפת עקב צמצום כמויות המים הניגרות על קירות החוץ. ההגנה על
הקירות באמצעות תכנון וביצוע כרכובים וגגונים להסטת מי הגשמים מהקירות.
ב. בחירת חומרי האיטום שיעצרו חדירת רטיבות לצורך קבלת משטחים אטומים למעבר מים לאורך זמן, בנוסף יש לתכנן
אפשרות נוחה לחידוש איטום שהתבלה כדי לעצור רטיבות.
תכנון הדירה באופן שימנע היווצרות רטיבות עקב נקודות תורפה ואיזורים דקים מידי שאינם ניתנים לבידוד (גשרי-קור) עליהם מתרחש תהליך העיבוי הידוע כ רטיבות פנימית.
א. תכנון מושכל של מיקום צנרת בדירה ובבנין באופן שיאפשר ניקוז מים דולפים מבלי לגרום לנזקי רטיבות. ב. הקפדה על מיקומם של מיכלי מים במבנה בצורה שתאפשר איטום נוח תמנע רטיבות ואיתור תקלות.
תכנון וביצוע של מערך ניקוז יעיל בגג עוצר חדירת רטיבות
ניקוז מהיר של גגות תוך הקפדה על שיפועים חזקים ומוצאי מים פשוטים עוצר חדירת רטיבות. הימנעות ממצבים המועדים לסתימות והצפות גגות על מנת לעצור חדירת רטיבות לתקרות הדירות העליונות.
תכנון מושכל וביצוע נכון של מערכת ניקוז בסביבת הבנין עוצר חדירת רטיבות לדירה
פעולה זו נועדה להרחיק מים הזורמים על מעטפת הבנין ולמנוע רטיבות. מדובר במים היורדים מהגגות, נקווים לשלוליות בסמוך לקירות החוץ, מחלחלים ומוצאים את דרכם אל דירה צמודת קרקע וגורמים רטיבות.
השפעות מזיקות של רטיבות על ניהול חיים סדירים בדירה
א.רטיבות גורמת נזק בריאותי (מחלות ראומטיות), נזקים לריהוט ולציוד כתוצאה מרטיבות ממושכת.
ב. רטיבות גורמת נזקים לחומרי בניה עקב בלאי מואץ כמו כתמי רטיבות עובש ו‘‘תפרחות‘‘.
ג. רטיבות גורמת לסדיקה והתקלפות עקב רטיבות היוצרים גם מפגעים חזותיים.
א. שינויי נפח של חומרי בנייה עקב רטיבות, תופעה הגורמת לסדיקה והתפוררות עם הזמן.
ב. פגיעה בתפקוד עקב רטיבות הגורמת לקורוזיה מואצת של פלדה הגורמת להגדלת נפחה, לסדיקת בטון הכיסוי
ולהחלשת האלמנט הנושא עד כדי פגיעה ביציבות המבנה.
א. רטיבות גורמת לירידת החוזק המכני של חומרי בנייה כתוצאה של רטיבות (במקרים קיצוניים ירידה ב % 20)!
ב. רטיבות גורמת להפחתה בכושר הבידוד התרמי של חומרי בידוד נקבוביים עקב ספיגת רטיבות למבנה הנקבובי של
החומר (בבטון קל הירידה בכושר הבידוד עד כדי % 50 ויותר).
רטיבות, עובש עיבוי - תופעות חמורות אלו עדיין מאפיינות דירות חדשות. בנוסף לנזק ההנדסי המתמשך למבנה, נפגמת איכות החיים של הדיירים ולעיתים ערך דירתם יורד בעשרות אחוזים!
לאחרונה מוצף השוק במאות סוגים של חומרי איטום נגד רטיבות ועובש המרבים בלבול ומבוכה בענף זה, ולפיכך לא יפלא שבחלק ניכר מהמקרים נעשה שימוש בשיטות אטימה שאינן מתאימות ליעוד כך שלאחר התיקון, רטיבות חוזרת ולעיתים אף מחריפה.
השיטה הבדוקה והמקצועית מחייבת להיעזר בשירותיו של מהנדס איטום מומחה, על מנת לאבחן נכונה מקורה של רטיבות וסיבותיה: לעיתים מקור רטיבות בעיבוי (בניגוד לחדירת מים חיצונית) וניתן לזהותה רק באמצעות מכשיר מתאים. במקרה כזה שימוש בחומרי אטימה (בניגוד לבידוד) רק יחריף את הבעיה, יגרום להוצאות מיותרות ויחטיא את המטרה.
מהנדס איטום יקבע מהו שיטת האיטום הנכונה, מהו החומר המתאים ויספק תשובה הנדסית אופטימלית לעצירת רטיבות- משמע פתרון מעשי, מקצועי, לאורך זמן ובעלות מינימלית.
לאחר בדיקת דירתך באמצעות מהנדס איטום מומחה, תספק לך מיל‘‘ב חוות דעת הנדסית, קבילה בבית משפט בקשר למקורות רטיבות בדירתך, לרבות: איבחון המקורות, הסיבות לרטיבות המלצות ליישום שיטות וחומרי האיטום, להשגת פתרון מוחלט ולאורך זמן וקביעת אומדנים כספיים לביצוע.
מהנדסי מיל‘‘ב הם בעלי נסיון עשיר בפתרון בעיות רטאיבות,איטום ובידוד, מצויידים במיכשור מתאים ואינם קשורים לחברות מסחריות כלשהן. כל אלה מבטיחים לך יעוץ מקצועי והוגן, נטול שיקולים מסחריים, להשגת פתרון הנדסי אופטימלי לבעיות רטיבות, ובעלות מינימלית. העובדה שחוות דעת מיל‘‘ב קבילה בבית משפט , מדברת בעד עצמה.
מיל‘‘ב משכירה ציוד יחודי ובלעדי המסוגל לייבש רצפה וקירות של דירה רטובה ללא ביצוע פעולות הריסה, ללא חימום ומבלי לגרום נזק לתכולה! הציוד מתאים לשימוש במקרים בהם נדרש ייבוש מהיר של הדירה עקב הצפה מגשמים או מדליפות צנרת.
לביטומן המופק מנפט גלמי קוראים ביטומן אספלטי, וכינויו בשם ‘‘זפת‘‘ – הוא טעות נפוצה. הזפת
(PITCH) הוא מוצר זיקוק של פחם. מדובר בחומר ‘‘תרמופלסטי‘‘, כלומר מתרכך והופך נוזלי בהשפעת חום, ונעשה צמיגי וחוזר למצב מוצק לאחר התקררותו. הביטומן ידוע מזה דורות כחומר האיטום העיקרי נגד רטיבות למבנים ולמתקנים שונים. הביטומן עמיד בפני כימיקלים במיוחד אלו המזיקים לבטון.
גמישותו של הביטומן עשוייה להישמר לאורך ימים בתנאים מבוקרים; אך בחשיפה ממושכת לקרינת שמש, עלולה גמישות זו להיפגם ביטומן שאיבד את גמישותו הוא חומר פריך שאינו יעיל עוד נגד רטיבות, יש להסירו ולבצע מחדש.
התחממות ביטומן בקרינת השמש על גגות עלולה לגרום להתרככותו עד למצב של זחילה הדרגתית על פני שטחים משופעים. מגרעת נוספת של הביטומן היא רגישותו לפגיעות מכניות.
מכאן ברורה חשיבות פעולות ההלבנה וההגנה.
כדי להקנות לשכבות איטום מחומרים ביטומניים חוזק כנגד קריעה משריינים אותם בסיבים, כך מבוצע גם ביריעות איטום המיוצרות באופן חרושתי.
הסיבים המשמשים למטרה זו הם בעיקר סיבים צמחיים מתעשיית הטקסטיל (כדוגמת יוטה) או סיבי זכוכית, פיברגלס וסיבי פוליאסטר.
חומרי השיריון מסופקים בצורה בלתי ארוגה כדוגמת גיזה או רשת ארוגה (הקרויה גם ארג)והם משפרים עמידות נגד רטיבות.
יריעה ביטומנית המשורינת בקרטון או בלבד, הכינוי הנפוץ ליריעות אלה ‘‘נייר זפת‘‘ או ‘‘נייר טול‘‘.
במהלך ייצור היריעה מוספג השיריון, משני צידיו, בביטומן מופח. בסיום הייצור מקבל המוצר כיסוי חול עדין, בטרם גלגולו, כדי למנוע הידבקות בלתי מכוונת או התקמטות.
הלבד הביטומני משמש בעיקר לחציצה או להגנת שכבות איטום נגד רטיבות, השימוש בו בשכבה אוטמת בלבד אינו יעיל ואינו מקובל.
היריעות הביטומניות הן מוצר חרושתי המשווק בגלילים, מיושם על השטחים המיועדים לאיטום נגד רטיבות תוך כדי גילגול ופרישה. כדי להקנות לביטומן חוזק כנגד קריעה מכילות היריעות שיריון סיבים.
יריעות ביטומן משופרות (הקרויות גם משוכללות) עשויות ביטומן עם מוספים פולימרים אלסטומריים, עוביין של היריעות המשופרות הוא עד 5 מ‘‘מ, שיריון היריעות מבוצע חרושתית באמצעות סיבי זכוכית או סיבי פוליאסטר.
יתרונם של סיבי הפוליאסטר הבלתי ארוגים על פני סיבי הזכוכית הוא בהגדלת כושר ההתארכות של היריעה פי 10! ויותר (% 60 – 40 במקום % 3-1). גם חוזק הקריעה של היריעות המשופרות הוא גדול יחסית עקב עוביים.
השבחת ביטומן, על ידי תוספת SBS או APP, משפרת את כושר המתיחה של הביטומן ומעלה את נקודת התרככותו.מדובר בשיפור משמעותי בעמידות האיטום נגד רטיבות.
קביעת מקורות רטיבות אפשריים בדירה על בסיס סדר סבירות
א. מי גשמים הם המקור רטיבות החודרת דרך המעטפת החיצונית של הדירה (קירות רצפה וגג).
ב.רטיבות עקב דליפות מצנרת המותקנת בקירות או מתחת לרצפות (ביוב, דלוחין, מים וניקוז).
ג.רטיבות הכלואה מתחת לרצפת הדירה מתהליכי הבניה (חול רטוב מתחת לרצפה) או בהיעדר ניקוז תקין. המים הכלואים עולים בכוח הנימיות בתחתית הקירות (עליה קפילרית).
ד. מעבר רטיבות מחדרי רחצה לחלקי מבנה עקב היעדר אטימה של רצפות חדרים רטובים.
ה. התעבות (קונדנסציה עובש), הגורמת להיווצרות טיפות מים על מקומות קרים עם טמפרטורה הנמוכה מ‘‘נקודת הטל‘‘.
ו.רטיבות עקב מי תהום הנמצאים במגע עם רצפת דירת קרקע
פגמים אופיניים לחדירת רטיבות דרך מעטפת חיצונית של דירה
א.רטיבות עקב חדירה ישירה של מי גשמים בגין איטום לקוי של קירות החוץ.
ב.רטיבות עקב חדירת מי גשמים דרך סדקים ותפרים תחת פעולת זרמי אויר וכוחות קפילריים.
ג.ספיגת רטיבות דרך חומרים נקבוביים במעטפת החוץ בכוחות הנימיות והכוחות כבידה.
ד.רטיבות עקב חדירה דרך פתחי חוץ ותפרי התפשטות.
על שכבת האיטום יש להגן מפני פגיעה פיזית ומפני חשיפה לקרינת השמש כדי למנוע התחממות יתר וחשיפה להשפעת האוזון שבאוויר.התבלות מהירה של האיטום תגרום לחדירת רטיבות .
ההלבנה שנועדה לצמצם נזקי קרינת שמשלחומרי האיטום ובכך משפרת עמידותם נגד רטיבות.ההלבנה מבוצעת באמצעות כיסוי שכבת האיטום בצבעים מוכנים למיניהם כגון צבעי אמולסיה על בסיס אקרילי. צביעה כזו תאריך ימים יותר מן הסיוד. גם צבעי אפור כסף, על בסיס אלומיניום יעילים להחזרת קרינה משכבות האיטום.
מדובר בהתקנת שכבת מגן בתהליך הייצור של היריעות המוצמדת לחלקה העליון החשוף של היריעה החרושתית.
שכבת מגן נפוצה היא אגרגט דק המודבק ליריעה בצפיפות רבה ומכסה אותה לחלוטין, בקרינה החזקה של תנאי הארץ רצוי להעדיף אגרגט בהיר ככל שניתן.
הגנה נאותה על יריעות האיטום משפרת עמידותם נגד רטיבות.
כאשר צפוייה תנועה הולכי רגל מועטה על גבי השטח האטום (בעיקר לצרכי אחזקה) יש להעדיף הגנה באמצעות שכבת אגרגטים בהירים (עדיפים חלוקי נחל) או לבני איטונג או בלוקים. הגנה כזו משפרת עמידות האיטום למעבר רטיבות .האגרגטים חייבים להיות בגודל אחיד נקיים מאבק ומחומרים דקים, זאת כדי להבטיח זרימה חופשית של מי גשם בדרכם אל המרזבים. כאשר צפוייה תנועה רבה על השטח, רצוי לפרוש מתחת לשכבה המגינה יריעה נוספת מטיפוס ‘‘יריעה גיאוטכנית‘‘.
הגנה כזו נעשית על ידי לוחות פוליסטירן מוקצף, או בניית קיר בלוקים חיצוני, או חציצה מחומר קשיח אחר. תפקידה של הגנה זו למנוע מגע בין חומר המילוי האבנים לשכבת האיטום.
כאשר השטח האטום מכוסה בריצוף, יש להגן עליו מפני פגיעה בעת הנחת הריצוף כדי למנוע מעבר רטיבות. ההגנה זו מתבצעת באמצעות יציקת ‘‘מדה‘‘ או פרישת יריעות.
הריצוף אינו אטים למים אי לכך שכבת התשתית (עליה מונח הריצוף) חייבת להיות מנוקזת לכיוון המרזבים. השימוש בחול אינו פותר את הבעייה - החול אינו מסוגל מנקז את המים והם עשויים להצטבר בתוכו ולגרום לרטיבות.
מומלץ להשתמש ב‘‘יריעה גיאוטכנית‘‘ להגנה על האיטום, ומעליה לבצע ריצוף במלט (טיט) או באגרגט מנקז ללא שכבת חול נקי.
הגנה על שטחים אטומים המיועדים לנטיעת צמחים או עצים חייבת להיות קשיחה על מנת למנוע פגיעות שורשים ופגיעות מכניות כתוצאה מעיבוד הגינה. למטרה זו יוצקים שכבת בטון נוספת (‘‘מדה‘‘ או טיח צמנט) כאשר האיטום מבוצע ביריעות עמידות בשורשים.
תכנון נכון של גג נגד רטיבות כולל בידוד התרמי נאות התורם להקטנת סדיקה בלתי מתוכננת של שכבות הגג. תכנון נכון של תפרי התפשטות בתוספת תפרי ‘‘דמה‘‘ נוספים, המחלקים את הגג למשבצות, תורמים אף הם להקטנת הסדיקה.
בבנייה מאלמנטים טרומיים יש להקפיד על תכנון מדויק של איטום התפרים בין הפלטות כדי לעצור מעבר רטיבות כאשר מומלץ לתכנן יציקת שכבת ‘‘טופינג‘‘ עליונה.
ניקוז נכון של הגג מקל על האיטום ומצמצם רטיבות. סילוק מהיר של המים משטח הגג מונע חלחול המים דרך פגמים קטנים באיטום. מומלץ על שיפועי ניקוז של % 1.50 לפחות והתקנת מוצאי ניקוז במספר מספק ובקוטר שלא יפחת מ - ‘‘4 כדי להבטיח ניקוז מהיר.
תכנון וישום פרט ‘‘אף מים‘‘ בהיקף הגג על מנת לאפשר סיום תקין של שולי שכבת האיטום ולמנוע מעבר רטיבות. את ‘‘אף מים‘‘ יש להבליט לפחות 15 סמ‘ מעל לנקודה הגבוהה שבתחתית קירות המעקה התוחמים את הגג עד אליה יש לסיים את שכבת האיטום על ידי ‘‘רולקות‘‘.
ביצוע תפרי התפשטות תקניים כולל תפרי ‘‘דמה‘‘, באמצעות התקנת הגבהה משני צידיהם וכיסוי פח מתאים המאפשר תזוזות דיפרנציאליות של מבנים סמוכים ומונע חדירת מי גשמים.
התקנת אנטנות, דודי שמש ומתקני מיזוג אויר תבוצע על גבי הגבהות יצוקות. הגבהות כאלה מאפשרות ביצוע נכון של פרטי האיטום ועיבודם תוך יצירת ‘‘רולקות‘‘ ובכך מונעות מעבר רטיבות.
יש להקפיד על שימוש בפרטי איטום שיבטיחו אטימות בפני רטיבות באמצעות התקנת ‘‘צווארון‘‘ מהודק אל הצינור ורצף שכבות האיטום. בשימוש ביריעות ביטומניות אין להשתמש בצנרת פלסטיק החודרת דרך הגג מאחר ולא ניתן לרתך אליה את היריעות.
מומלץ לתכנן ולבצע הגנה עליונה על האיטום כדי להבטיח אורך מספק של האטימה ועמידות ממושכת נגד רטיבות . שימוש ביריעות איטום ביטומניות חרושתיות עם אגרגט מוטבע מתאים להגנה בפני קרינה והליכה ‘‘מועטת‘‘ בלבד.
מטרת הבידוד היא למנוע התחממות יתר של הדירה העליונה בקיץ. בחורף מטרת הבידוד היא הקטנת בריחת חום מתוך הדירה העליונה דרך הגג, כמו כן מניעת התקררות יתר של התקרה העלולה לגרום לעיבוי (קונדנסציה) ולעובש ולרטיבות.
התקן הישראלי לבידוד תרמי של בנייני מגורים (ת‘‘י 1045) דורש התנגדות תרמית אופיינית של גג שטוח שוות ערך ל 2 עד 3 סמ‘ פוליסטירן מוקצף (קל קר) כאשר מדובר בתקרה עליונה מטויחת פרט לאיזור בקעת הירדן והערבה, שם הדרישות חמורות יותר עקב הקיץ הקשה.
בידוד תרמי תיקני מצמצם תופעות של רטיבות פנימית.
חומרי הבידוד התרמי המקובלים הם: בטון קל, בלוקי איטונג, חצץ, איטונג, פוליסטירן מוקצף (קל קר) ופוליאוריתן מוקצף. תקרת צלעות עם גופי מילוי מאיטונג אינה עומדת בדרישות התקן הישראלי, אלא בתוספת בידוד מיוחד גם מתחת לצלעות.
במרבית גגות הבטון הבידוד התרמי מבוצע מעל לתקרת הבטון ויש להגן עליו מפני רטיבות.
שיטת בידוד שכיחה ומומלצת היא שיטת ‘‘גג הפוך‘‘. בשיטה זו מיושם הבידוד התרמי מעל לשכבת האיטום, כאשר הוא משמש כמבודד גם לשכבה זו וככיסוי מגן עבורה.
הבידוד המומלץ ל‘‘גג הפוך‘‘ הם לוחות פוליסטירן מוקצף וקשיח המשתלבים זה בזה, בתחתיתם חריצים שנועדו לאפשר זרימת המים. על הלוחות מניחים מרצפות מיוחדות מבטון או שכבת חצץ נקי בעובי כ 5 סמ‘ המהוים שכבת ‘‘נטל‘‘, שכבה זו מונחת על גבי יריעת פוליאתילן מחוררת או על גבי בד גיאוטכני.
שכבה נוספת זו מגינה על לוחות הבידוד ומונעת תלישתם ברוח. ההפרש בין הטמפרטורות הקיצוניות בשיטת ‘‘גג הפוך‘‘ קטן מזה שבגג רגיל ונתון זה עשוי להאריך את חיי האיטום.
חשיבות עליונה להגנת הבידוד מפני רטיבות הפוגמת בכושר הבידוד.
אדי מים הכלואים מתחת לאיטום – מזיקים לשכבה האוטמת ואף מאפשרים מעבר רטיבות לתקרה. מקור האדים הוא בתהליך הבנייה וגם בחלל המגורים במבנה. אדי מים מסוגלים לחדור גם למקומות שמים נוזלים אינם חודרים אליהם, בפועל חדירת אדי מים הגורמת לרטיבות אפשרית לכל מקום שאליו יכול לחדור אוויר.
תנועת אדי מים בשכבות הגג עשוייה לגרום לנזקים הנדסיים:
א. התנפחויות בשכבת האיטום עקב לחץ אדים כלואים.
ב. התפשטות סדיקה והתכווצות של בטון השיפועים עקב שינויי לחות.
ג. ירידה קיצונית בכושר הבידוד של חומרי הבניה עקב רטיבות בעיקר בבטון קל ובאיטונג.
ד. נזקי עיבוי ורטיבות בתוך בטון הגג עקב בידוד תרמי לא מספק.
כאשר בטון הגג קר אדי מים ורטיבות מתוך הבנין יכולים לחדור לתוכו, עלול להיווצר מצב שבו ‘‘נקודת הטל‘‘ תימצא בתוך הבטון והאדים יתעבו שם ויגרמו לרטיבות. טיפות המים שהתעבו יחלחלו כלפי מטה, יופיעו על התקרה כמו רטיבות וגם יטפטפו פנימה אל חלל המגורים.
במצב בו ‘‘נקודת הטל‘‘ נמצאת בתוך שכבת הבידוד התרמי והותקן מחסום אדים בין הבטון לבידוד אין אפשרות לאדים לחדור לבידוד התרמי ואז תמנע תופעה של עיבוי האדים ורטיבות. מצב רצוי זה מושג באמצעות שימוש במחסום אידים.
חומרים מתאימים ליצירת מחסום אדים הם: רדיד אלומיניום, לבד ביטומני המודבק ביטומן, ציפויים שונים ביישום קר ואפילו יריעת פוליאתילן. מאחר ובטון צפוף כהלכה עשוי לעכב את אדי המים הרי במצב של הקפדה נאותה על איכות בטון גבוהה אין נחיצות להתקנת מחסום אידים.
ביצוע עבודות האיטום נדחה בדרך כלל למועד סיום העבודות במבנה על מנת למנוע נזקים כתוצאה מעבודות המבוצעות על הגג.
כדי למנוע חדירת רטיבות למבנה במהלך הבנייה ולאפשר ביצוע עבודות גמר הרגישות לרטיבות בתוך המבנה, מומלץ לנקוט באמצעים לאבטחת אטימות הבטון וניקוזו גם ללא שכבות האיטום הסופיות. רצוי שהשיפועים יבוצעו סמוך למועד האיטום כדי למנוע פיצול העבודה, אך יש להמתין עד לייבוש הסופי של התשתית כדי למנוע היווצרות לחצי אידים ורטיבות מתחת ליריעות.
ביצוע שכבת האיטום אפשרי רק לאחר סיום כל ההתקנות על הגג ולאחר הכנת המשטחים לאיטום. מיד לאחר סיום האיטום יש להתקין את ההגנה או הריצוף, במקרה שהדבר אינו אפשרי ניתן יש להוסיף שכבת הגנה זמנית.
ביצוע השיפועים נעשה על ידי קבלן השלד, או קבלן משנה באמצעות חומר מיוחד כבטון תאי (בטון קל מוקצף). לאחר מכן האיטום עצמו מבוצע על ידי קבלנים מומחים לאיטום.
עבודות הניקוז מבוצעות על ידי קבלן האינסטלציה ואילו התקנות של ציוד על הגג מבוצעות על ידי קבלנים אחרים.
כתוצאה מריבוי הגורמים העובדים על הגג, יש חשיבות מיוחדת לריכוז האחריות לאיטום וניקוז הגג בידי הנהלת העבודה והפיקוח. גורם אחד יתאם את העבודות, יקבע את זמני הביצוע ויוודא בקפידה ביצוע כל הפרטים הנדרשים.
מוצאי המרזבים חייבים לאפשר קליטת המים מפני הגג במהירות מבלי להיסתם ומבלי לגרום לרטיבות. סביבת מוצא המים היא מקום מועד לחדירת רטיבות עקב מפגש סוגי חומרים שונים והסיכון של פגם באטימות שביניהם.
פרט מוצא המרזב שונה בהתאם למיקומו: במוצא אנכי - רצוי להתקין את המרזב בבטון עוד לפני היציקה כדי להבטיח בטון צפוף מסביבו ולמנוע יצירת סדק בין בטון חדש לישן. במידה ומבטנים את המרזב לאחר היציקה יש להשתמש בדייס צמנט עם ערב המונע התכווצות (מלט צמנטי מתפשט). כדי להקשות על חדירת רטיבות בין המרזב לבטון מתקינים טבעת חרושתית לשיפור ההיאחזות בבטון ולהארכת נתיב חילחול הרטיבות.
באיזור המוצא מגדילים את שיפועי הבטון ל % 5 לפחות, ובהתאם לכך קובעים את מפלס פני צינור המרזב.
על מנת למנוע סתימת מוצא המרזב מן הסחף המתרכז סביבו, יש להתקין כיפת רשת מגולוונת (הקרויה ברדס) ומסננת חצץ יש להתקין מרזב שקוטרו ‘‘4 לפחות.
במוצא צידי יש להקפיד על קביעת מפלס תחתית הצינור עוד בשעת היציקה. מפלס זה אינו ניתן להתאמה לאחר מכן, וחשוב שלא יהיה גבוה ממפלס האיטום בנקודתו הנמוכה ביותר.
מוצא הניקוז ממשטח מרוצף חייב לקלוט את המים הן ממשטח הריצוף והן ממשטח האיטום שמתחתיו - ‘‘ניקוז כפול‘‘. קיימת אפשרות למוצא משותף נמוך או ליציאות נפרדות בכל גובה. ליציאה הנפרדת הנמוכה קיימים אביזרים מוכנים
מפגש של שכבת האיטום עם שטחים אנכיים כגון קירות, מעקות, כרכובים, צינורות הגבהות וכדומה מתאפיין בזרימת מים מסיבית ומועד לכשלים וחדירת רטיבות.
האמצעים הרצויים למטרה זו הם:
א. הגדלת השיפוע המשטח האופקי ל % 5 (ואפילו % 10) ליד הקירות.
ב. יצירת פינה מעוגלת, הקרויה מעגילה (רולקה).
ג. יצירת שקע בקיר האנכי, כדי שמרבית המים הזורמים לא יעבור על פני קצה שכבת האיטום אלא מלפניו (אף מים).
ד. הרמת שכבת האיטום מעל לפני המשטח האנכי בשיעור 15 סמ‘ לפחות.
ה. אבטחת הדבקה מלאה ורצופה בקו סיום שכבת האיטום, או הגנת קו זה על ידי פרופיל מתכת לחוץ או החדרת שכבת האיטום לכל אורכה לחריץ שהוכן מראש.
ו. אם האיטום נגד רטיבות נעשה ביריעות - יש להכפיל את היריעה לאורך זווית המפגש (‘‘איטום כפול‘‘).
ז. אם צפוייה סדיקה (כמו בבניה טרומית) יש להפריד בין בטון השיפועים לבין הקיר ההיקפי כדי להבטיח שהסדיקה תתרחש לאורך המעקה ממש ולא תגרום לחדירת רטיבות.
ח. יש להלבין גם את האיטום האנכי.
כאשר יש צורך בהצבת מתקנים, או הבלטת צינורות מהגג, יש להכין עבורם הגבהות רצוי מבטון כדי למנוע מעבר רטיבות . רגלי המתקנים יוצבו על ההגבהות כדי למנוע פגיעה באיטום. צינורות יש לעטוף בחומר האיטום מעל ולהדק מסביב לצינור ‘‘צווארון‘‘ שיבטיח זרימת המים מעל לאיטום.
האיטום הרגיל אינו מסוגל לעמוד בדפורמציות המאפיינות תפרי ההתפשטות ואז חודרת רטיבות. לפיכך התכנון חייב להתיחס לתנועת המבנה משני צידי התפר מבלי לגרום לנזקים בתפר או בחומרים שמשני צידיו.
האמצעים שיש לנקוט לאיטום תפרים נגד רטיבות הם כדלקמן:
א. אין לאפשר זרימת מים לאורך התפר עצמו.
שיפועי הניקוז יתוכננו כך שהמים יורחקו משני צידי התפר במהירות.
איזור התפר יהיה גבוה מסביבתו לכל אורכו.
ב. אם ניתן לבצע הגבהה – יש לעשותה מכל צד של התפר ולהקפיד על הכללים של גימור איטום בקירות היקפיים.
ג. את שכבות האיטום יש להמשיך עד מתחת לכיסוי התפר.
ד. מעל לתפר יש להתקין הגנת סיכוך מפח, מבטון או מחומר קשיח אחר שיאפשר תנועה לצידי התפר ללא גרימת נזקים.
ה. כאשר לא ניתן לבצע הגבהות מצידי התפר (ובעיקר כשהגג מרוצף) יש להגביה את שפות התפר ככל שניתן כדי למנוע מעבר רטיבות, לכסותו ביריעה גמישה במיוחד, בנוסף יש להתקין זויתני מגן צמודים לבטון משני צידיו.
ו. את הרווח שבתפר עצמו יש לאטום בחומרים גמישים ביותר כדוגמת ‘‘סיקה פלקס‘‘עמידים בפני רטיבות לאורך זמן.
בשיטה זו ממיסים, בעזרת להבת גז, את פני היריעה התחתונים לפני הצמדתם לתשתית. תחילה פורשים את היריעה, ללא חימום ואחר כך מגלגלים אותה בחזרה (יש יריעות שתוך כדי הגלגול חזרה מסירים מהן שכבת פוליאתילן דקה שהגנה על הביטומן). עתה מתחילים בחימום והמסה בתנועות איטיות לרוחב הגליל, ובגלגול החלק שהומס תוך הידוקו למצע. המצע שכוסה עוד קודם לכן במריחת יסוד מתלכד עם היריעה, במצב זה אין אפשרות להזיז או לתקן את פרישת היריעה.
ישנן יריעות שעליהן מוטבעות בליטות הנמסות כאשר החימום מגיע לדרגה הרצוייה וכך מובטחת ההדבקה ברגע המתאים.
ביטול הצורך בחימום מוקדם של חומר ביטומני באתר מהווה יתרון גדול: מתבטלות מגבלות בעיתיות כגון הגשת החומר החם לשטח הנאטם, תלות בטמפרטורה ומשך זמן החימום. מגבלות כאלו מכבידות ביותר בשימוש בשיטות איטום ביטומני במריחה.
בשיטה זו שופכים ביטומן חם על כל השטח ומגלגלים את היריעה תוך כדי לחיצתה ודחיפתה קדימה.
יתרונה של השיטה המתוארת לעיל הוא בביטחון שהיריעה מונחת על ביטומן נוזלי בכל שטחה, בזמן שהמסה בעזרת להבת גז מחייבת מיומנות וסבלנות. חסרונה של השיטה – בצורך לחמם ביטומן ליד הבנין ולהעלותו במצב חם לגג.
שיטה זו אינה מומלצת ובעקרון אינה מיושמת.
גם בהנחה חופשית של יריעות ביטומניות מוכנות יש להדביקן להיקף הגג ולהדביקן זו לזו. ההדבקה ההדדית יכולה להיעשות מלמעלה, על ידי הרמת השוליים, חימום ולחיצה. על מנת להבטיח הדבקת השוליים רצוי להגיע למצב שבו ביטומן מומס יגלוש החוצה לכל אורך התפר בזמן הלחיצה ההדדית.
בשיטת היריעות המונחות חופשית ניתן לשלב גם ‘‘נשמים‘‘. הללו הם ארובות איוורור, לשיחרור לחצי אדים שעלולים להיווצר מתחת ליריעה ולגרום להתנפחות והתרוממות. מאחר שמתחת ליריעה קיים חלל רציף, מסתפקים ב‘‘נשם‘‘ לכל 50 מר‘ ואפילו ליותר מכך.
ההנחה החופשית מצטיינת בישום מהיר בלתי תלוי במזג האויר. גם אם נלכדת רטיבות – היא יכולה להשתחרר לאחר מכן. חסרונה בקושי לאיתור כשלים באיטום.
איטום רצפות נועד למנוע חדירת רטיבות מתחתית הרצפה כלפי מעלה לפיכך יש לבצע את שכבת האיטום מתחת לרצפה, דהיינו לפני יציקתה.
איכות האיטום הנדרשת נקבעת על פי מידת רטיבות הצפוייה בתחתית הרצפה, הבאה לידי ביטוי בלחץ המים התת קרקעיים ובכמויותיהם.
איטום באמצעות פרישת יריעות פוליאתילן לפני הנחת וקשירת זיון הרצפה ויציקתה אינו מספק. איטום נכון יותר יכול להיעשות במרבית השיטות המתאימות לאיטום גגות. כתשתית לאיטום יש לצקת שכבת בטון רזה אופקית ומוחלקת. יש להגן על האיטום כנגד נזקים מהנחת הברזל ויציקת הרצפה, הגנה זו אפשר לבצע מיריעה (כגון יריעה גיאוטכנית) או מיציקת ‘‘מדה‘‘.
את האיטום האופקי של הרצפהנגד רטיבות יש להמשיך עד מעבר לקו הקירות החיצוניים, כדי שיתחבר שם עם האיטום האנכי של הקירות. רציפות שכבת האיטום בהיקף הרצפה ובקירות שבהיקפה תימנע חדירת רטיבות במפגש המסד והקירות.
כאשר רצפת המבנה התת קרקעי נמצאת מתחת למפלס מי תהום, יש לבצע שכבה מנקזת וצנרת ניקוז מסביב למבנה בגובה נמוך מהרצפה, לפעמים נדרש מערך ניקוז עם משאבה חשמלית טבולה.
בכל הפסקות היציקה בין רצפה לקירות במבנים תת קרקעיים, יש להתקין עצרי מים פנימיים או חיצוניים מ C.V.P או מניאופר כדי למנוע ולעצור מעבר רטיבותן. לעיתים נוצקת ‘‘שן‘‘ בבטון בתפר כדי להקשות על חדירת הרטיבות, אך מאחר והבטון המתקבל ב‘‘שן‘‘ כזו איננו בצפיפות מספקת יש להקפיד על רוחב יציקה גדול כדי להבטיח ביצוע ‘‘שן‘‘ בתנאים מבוקרים.
מלאכת איטום קירות קשה לביצוע יותר מאיטום גגות. יש צורך בפיגומי גישה וקיים פחת גדול של חומר בשיטות המריחה. את האיטום יש לבצע מלמעלה כלפי מטה, במפגש בין תחתית הקיר ליסוד יש לבצע רולקה, כמו במפגש בין משטח הגג למשטח האנכי של הכרכוב.
איטום אנכי נגד רטיבות מחייב הגנה כנגד פגיעת חומר המילוי. בקרקע חולית ניתן להסתפק בפלטות פוליסטירן מוקצף (‘‘קל קר‘‘) בעובי 2 סמ‘. בקרקע צרורות או סלע מפורר יש צורך בפלטות בעובי 5 סמ‘, או בקיר בנוי בעובי כ 10 סמ‘.
האוויר מסביבנו מכיל אדי מים שאינם גלויים לעין ומציאותם
באויר נקראת ‘‘לחות‘‘. ככל שהטמפרטורה עולה, מכיל האויר
כמות גדולה יותר של אדי מים. אבל בטמפרטורה נתונה, יכול
האויר לקלוט רק כמות מוגבלת של אדים. במצב זה. כשקליטת
האדים הינה מירבית (מכסימלית), לחות האויר מגיעה ל - % 100
והאויר נמצא במצב רווי.
לחות יחסית – הינה מידת הלחות המצויה באויר. הלחות נמדדת
על פי כמות אדי המים שבאויר, ביחס לכמות המירבית שהאויר יכול
לקלוט בטמפרטורה נתונה.
אויר לח – הוא האויר שלחותו היחסית גבוהה.
אויר יבש – הוא האויר שלחותו היחסית נמוכה.
להלן טבלה המפרטת את כמות אדי המים הכלולה בסמ‘‘ק אויר במצב
רווי, דהיינו, בלחות יחסית של % 100 בהשוואה לעליית הטמפרטורה.
אויר הנמצא במצב רווי – פולט כל כמות של אדי מים, הנהפכים
לטיפות. דבר דומה מתרחש. כאשר אויר רווי, בטמפרטורה מסויימת, מתקרר מתחת לאותה טמפרטורה. כי כאשר האויר מתקרר, יורדת יכולתו לקלוט את אדי המים ובכך פוחתת כמות האדים המירבית אותה מסוגל האויר להכיל. כך נוצר עודף הלחות באויר, המתעבה והופך למי נוזלים. תופעה זו נקראת עיבוי(רטיבות פנימית), היא הקונדנסציה בלועזית.
לדוגמא: אויר בטמפרטורה של 18 מעלות במצב רווי, עשוי להכיל 15 גרם אדים למ‘‘ק (ראה טבלה).
אך כשהאויר בחדר מכיל רק 12 גרם אדים למ‘‘ק (דהיינו, הלחות היחסית הנה % 80 = 12/15), לא תיווצר כל תופעת עיבוי, כי האויר בטמפרטורה זו מסוגל לקלוט עוד 3 גרם אדים נוספים למ‘‘ק. ברם, כאשר הטמפרטורה באותו חדר תרד ל 14 מעלות, יגיע האויר למצב של רוויה (עיין בטבלה). כל ירידה נוספת בטמפרטורת החדר תגרום לתופעת העיבוי, כי אדי המים הבלתי נראים לעין – הופכים לטיפות מים(רטיבות).
לדוגמא: כאשר מחממים בחורף סיר מים, האויר במטבח סביב הסיר חם יותר מאשר האויר שבחדר. לכן, כאשר אויר זה בא במגע עם משטח קר ממנו, כמו החלונות או שטחי החרסינה, הוא מתקרר ויוצר עיבוי. כלומר, האויר פולט את עודף הלחות בצורת טיפות מים(רטיבות). המופיעות על גבי המשטחים
טמפ‘ האויר במעלות כמות האדים המכסימלית בגרמים לכל מק‘ אויר
5 מעלות 6,8
6 מעלות 7,2
7 מעלות 7,7
8 מעלות 8,2
9 מעלות 8,7
10 מעלות 9,3
11 מעלות 9,9
12 מעלות 10,5
13 מעלות 11,2
14 מעלות 11,9
15 מעלות 12,7
16 מעלות 13,4
17 מעלות 14,2
18 מעלות 15,0
19 מעלות 16,0
20 מעלות 17,0
21 מעלות 18,0
22 מעלות 19,0
העיבוי (רטיבות פנימית)נוצר איפוא כדלקמן: האויר הבלתי רווי כאשר הוא בא במגע עם משטח שהטמפרטורה שלו נמוכה מזו של החדר (הסביבה), הוא מתקרר לרמה של מתחת לטמפרטורת הרוויה. האויר פולט אדי מים וגורם לעיבוי על פני השטח עמו הוא בא במגע.המים המתהווים על פני השטח נספגים לתוך הקיר, וגורמים להגברת רטיבות שבו. רטיבות יוצרת תנאים נוחים להתהוות פטריות, בקטריות, עובש וכתמי רקבון על פני הקיר הנפגע. התגובות, במקרה של עיבוי, תלויות במידת יכולתם של הקירות הנפגעים לספוג ולאייד רטיבות. בהקשר זה צריך להבחין בין שני סוגים של קירות.
‘‘קיר אטום‘‘ – הוא קיר שאינו סופג רטיבות, אך לא מאפשר גם לסלק החוצה את רטיבות שהצליחה לחדור לתוכו, מאחר שפני הקיר מצופים בשכבה אטומה למים. שכבה זו אמנם חוסמת את חדירת הרטיבות, אבל כשזו נוצרת בתוכה, נמנעת התנדפותם של המים החוצה.
‘‘קיר סופג‘‘ – הוא קיר המסוגל לספוג את מי העיבוי, אך מאפשר גם את התנדפותם החוצה, מבעד לאותו משטח שדרכו חדרו המים.
קיר סופג בנוי, בדרך כלל, מחומרים נקבוביים כגון לבנים, בלוקים מבטון או בלוקים עשויים איטונג, ומצופה בשכבה הסופגת רטיבות, כמו טיח פנים רגיל. קיר כזה יכול לספוג את מי הגשם הפוגעים בשטחו החיצוני, וגם לספוג את רטיבות הנגרמת על ידי העיבוי בשטחו הפנימי. מאידך, קיר סופג מאפשר גם רטיבות לנוע מצד אל צד, ומכאן, שאין זה רצוי שהקיר יספוג רטיבות לכל רוחב החתך שלו. בשל כך, רוב הקירות הנבנים בארץ, אטומים כלפי חוץ בשכבה אטומה בפני רטיבות.
לדוגמא: טיח חוץ עם ציפוי אקרילי על גבי קיר עשוי בלוקים.
מי הגשמים אינם חודרים פנימה. מי העיבוי החודרים לתוך הקיר מבפנים, אינם מתאדים כלפי חוץ – הקיר נשאר רטוב.
והתוצאה: - התייבשות הקיר אפשרית רק כלפי פנים, בתנאי שפני הקיר הפונים פנימה אינם אטומים. זאת ועוד, כאשר השכבה החיצונית אטומה ואילו הפנימית חדירה למים, והקיר בנוי מחומר נקבובי, הקיר יספוג את מי העיבוי המתהווים על פניו הפנימיים.
לעתים קורה, שהאדים בגלל הפרשי לחצים, חודרים לקיר וכשהם מגיעים למקום בו הטמפרטורה נמוכה, הם מתעבים והרטיבות נוצרת בתוך גרעין הקיר. בכל מקרה, כאשר הלחות תרד או הטמפרטורה בחדר תעלה במידה מספקת ולמשך זמן סביר, תשתחרר הרטיבות מהקיר, על ידי התאדות האויר לחלל החדר. כאשר ההתעבות ממושכת, יכול להיווצר מצב בו כל הקיר ספוג במים וישמש קרקע פוריה להתפתחות עובש ולתופעות לא נעימות אחרות.
כאשר השכבה הפנימית גם היא אטומה, מי העיבוי אינם נספגים בקיר והם נוזלים על פניו. כששכבת האיטום נמצאת מתחת לשכבה עליונה סופגת, כמו טיח, הרטיבות נספגת רק בשכבה העליונה, מבלי להרטיב את פנים הקיר.
העיבוי מופיע בחדרים בהם נוצרים אדים, כמו המטבח או חדר האמבטיה. קשה מאוד להמנע מתופעות העיבוי בחדרים הללו. מתוך כך, נוהגים לצפות, באופן חלקי, את הקירות באריחי חרסינה, ואת החלקים האחרים צובעים בצבע שמן. על ידי פעולה זו יוצרים שכבה אטומה לחדירת רטיבות, וגם ניתן לנקות ולייבש את מי העיבוי בעזרת מטלית. אדים המתפשטים על חדרים אחרים בדירה, יוצרים גם בהם תופעת העיבוי, בעיקר כאשר בחדרים הללו הטמפרטורה נמוכה יותר.
חדרים המחוממים עי‘ תנורי גז או נפט ללא ארובת איוורור, סובלים מכמויות אדים גדולות, כתוצאה מתהליך שריפת חומרי הדלק. אדים אלה עוברים לחדרים בלתי מחוממים ומתעבים על קירותיהם וגורמים לרטיבות.
בדירות רבות נהוג לחמם את חדר המגורים (הסלון) בלבד ולא את חדרי השינה. כתוצאה מכך, יופיע העיבוי בחדרים הקרים. העיבוי מופיע בעיקר מאחורי המיטות והארונות, מפני שלמקומות הללו לא מגיע החום.
איוורור הדירה (חילוף האויר) – כמות אדי המים בתוך הדירה גבוהה תמיד מזו שמחוצה לה. האיוורור מפחית את כמות האדים, ולכן רצוי לבצע את האיוורור בבקרים החמים, ובכך לשחרר את אדי המים שנוצרו במשך הלילה. בחורף קשה מלאכת האיוורור; האויר החיצוני קר יותר מזה אשר בפנים הדירה, וחדירתו לחדר תוריד את הטמפרטורה בדירה כולה.
בידוד תרמי של הקירות – הקירות מפרידים בין החלל הפנימי לבין החלל החיצוני של הדירה בחורף, כאשר גדולים ההבדלים בטמפרטורה בין החוץ לבין הפנים, יש חשיבות רבה לכושר הבידוד התרמי של הקירות. מבחינת העיבוי, לא כושר הבידוד הממוצע של הקיר קובע, אלא יכולת הבידוד בכל נקודה ונקודה על הקיר. כך למשל, כאשר בקיר בעל יכולת בידוד סביר נוצר מקום בו הבידוד נמוך יותר בכושרו (כמו בטון בקיר מבלוקים חלולים), העיבוי (רטיבות פנימית) יופיע באותם המקומות בהם הבידוד חלש יותר. מקומות אלה נקראים ‘‘גשרי קור‘‘. כיון שלשטחי זכוכית כושר בידוד נמוך, הטמפרטורה שלהן קרובה לזו של האויר החיצוני. לכן, הזכוכית שהיא קרה יותר מאויר החדר, גורמת לתופעות העיבוי על פניה.
גימור פנים של הקירות – סוג הגימור של פנים הקיר, אינו משפיע על היווצרות העיבוי (חומרים כמו טיח, סיד צבע, שמן וכו‘), אך אם חומר הגימור הוא בעל כושר ספיגת רטיבות, כמו טיח מצופה, למשל, ייספגו האדים ומי העיבוי אל תוך הקיר. אם לאחר מכן יאווררו את החדר והאדים ייעלמו, תצא רטיבות מהקיר אל תוך החדר, ועל פני הקיר לא ייראו כל סימנים. קיר העשוי מחומר בלתי סופג, כמו צבע שמן או צבע פלסטי, לא סופג לתוכו רטיבות או מי העיבוי. אם פני הקיר קרים, תופיע מיד רטיבות בצורה בולטת לעין ובמקרים מסוימים אף ייזלו מי העיבוי על פני הקיר.
1. יש לדאוג שהטמפרטורה של הקיר הפנימי לא תהיה נמוכה בהרבה מטמפרטורת האויר בחדר. יש להמנע ככל האפשר מ‘‘גשרי קור‘‘, עי‘ שיפור הכושר של הבידוד התרמי של הקירות.
2. עי‘ איוורור מתאים, אפשר למנוע הצטברות האדים בדירה, העלולים להפר את נקודת הרויה של האויר ולהפוך רטיבות. במקומות בהם האקלים קשה במיוחד, וקצב חילוף האויר בדירה קטן מאוד, יש לסלק את האדים ממקומות האופיינים להצטברותם, דהיינו, בחדרי המטבח והאמבטיה.
אפשר לעשות זאת באמצעות איוורור מיכני, כאשר במטבח – רצוי לקבוע את מקום הבישול מתחת לפתח האיוורור.
3. גם בתקרות הקומה העליונה יש לדאוג לבידוד תרמי מתאים. את שכבת הבידוד יש להניח מעל תקרת הגג, ולכסותה בשכבת איטום כהגנה בפני רטיבות.
אם הגג חשוף, ללא בידוד תרמי, יכולה הטמפרטורה של התקרה הפנימית להיות קרובה לזו שבחוץ. עיקר הנפגעים עם החדרים שאינם מחוממים דרך קבע, כמו חדרי השינה, חדרי מגורים וכו‘.
העיבוי בחדרים הללו הוא בלתי נמנע, כי הם קולטים את האדים החודרים מהאמבטיה ומהמטבח, או מהחדרים שהם מחוממים בתנור נפט.
4. יש חשיבות רבה למניעת חדירת רטיבות לתוך הקיר ושהייתה שם במשך זמן ממושך. המדובר במים שהתהוו כתוצאה מהעיבוי או מאדים שחדרו לקיר פנימה. חדירת אדים כשלעצמה אינה מסוכנת, אך הנזק נגרם בעיקר כאשר האדים נתקלים בשכבת קיר קרה. או האדים הופכים למים נוזלים. כדי למנוע את התופעה. יש להתקין ‘‘מחסום אדים‘‘ משכבת חומר בלתי חדירה לאדי מים, כמו פוליאטילן, המונע בעד האדים מלהגיע לאותה הנקודה הקרה שבקיר.
את ‘‘מחסום האדים‘‘ יש למקם בין הטיח הפנימי לבין שכבת הבידוד התרמי, ובכך הוא ימנע את רטיבות הבידוד התרמי. ראוי לזכור, כי כושרם של מרבית חומרי הבידוד יורדים פלאים בהיותם ספוגים רטיבות.
5. באשר להסקה: מעדיפים הסקה בחשמל על פני הסקה בנפט או בגז ללא ארובה, מאחר שתנורי הגז והנפט יוצרים אדים תוך כדי תהליך השריפה, ומגבירים בכך את הלחות באויר.
רטיבות שנוצרת כתוצאה מהעיבוי, מתרכזת בעיקר בחלקים הקרים של הקירות, בפינות, בקירות בטון ובקיר עשוי מבלוקים. את שטחי העיבוי אפשר להבחין בקלות, כאשר על הקיר מופיעים כתמי עובש ורטיבות או טיפות מים הנוזלות באופן גלוי. למרות שאין קשר ישיר בין ירידת גשם לבין תופעת העיבוי, הרי בזמן גשם עולה רטיבות הקיר ועי‘ זה יורד כושר הבידוד התרמי שלו. עם זאת, לחות האויר בחוץ גבוהה יותר מאשר בחדרים הלא מאווררים, וכתוצאה מכך גוברת סכנת העיבוי. לפעמים מופיעים סימני העיבוי בשעת הגשם או מיד לאחריו, דבר שמקשה על הזיהוי האמיתי של התופעה. במבט ראשון, ההנחה היא שחדירת רטיבות באה כתוצאה מהגשם.
הטיפול בעיבוי הוא בעיקר בפעולות מנע. הצעדים הראשונים צריכים להיות מוקדשים לאיוורור מיוחד של המטבח וחדר האמבטיה, ולשפר את הבידוד התרמי של הקירות.
שיפור הבידוד נעשה באמצעות שכבת צמר סלעים, צמר זכוכית, פוליסטרין מוקצף או חומרי בידוד אחרים. את שכבת הבידוד יש לצפות בשכבת ‘‘מחסום אדים‘‘, העשויה מיריעות פוליאתילן, ומעליה ציפוי נוסף בשכבה סופגת, כמו טיח, לוחות עץ או לוחות אסבסט.
אם כתוצאה מהעיבוי נוצר עובש, יש להסירו בצורה מושלמת בעזרת מטלית. העובש שהשתרש בתוך המים מורידים באמצעות נייר זכוכית. לאחר ניקוי העובש, יש למרוח פעמיים שלוש בחומר המשמיד את פטריית העובש, הקרוי חומר אנטיפונגוס. חומר זה ניתן להשיג בחנויות המספקות צבעים וחומרי בניין.
הבית משמש לנו מחסה מפני השפתעם של תנאי אקלים קיצוניים. תפקידו להעניק לנו תחושה של נוחות. הרגשת הנוחות תורמת להעלאת כושרנו לבצע עבודה, גופנית ורוחנית ומשפרת את תנאי המנוחה והשינה. מקובל להניח, שהאדם מרגיש נוח באזורים בהם שוררת לחות גבוהה, כמו בשפלת החוף, בטמפרטורה שאינה נמוכה מ 18 מעלות בחודשי החורף, ואינה עולה על 24 מעלות בקיץ. באזורים יבשים, כמו הנגב, טמפרטורת הנוחות הסבירה מגיעה בקיץ עד 26 מעלות. לפיכך, המסקנה פשוטה: בחורף – כאשר הטמפרטורה יורדת מתחת ל‘‘טמפרטורת הנוחות‘‘, צריך לחמם את הדירה, בעוד בקיץ, במיוחד באיזורים בהם שוררים תנאי אקלים יבשים וחמים, יש הכרח בקירור.
על הרגשת הנוחות משפיעה, מלבד הטמפרטורה בחלל החדר, גם הטמפרטורה של הקירות החיצוניים. כאשר הטמפרטורה של המישטח הפנימי, של הקירות החיצוניים, גבוהה או נמוכה מהטמפרטורה השוררת בחדר, בגבול של 3 מעלות + - נוצרת בקירבת הקירות הרגשת אי נוחות. בקיץ הקיר ‘‘יקרין חום‘‘, בהיותו חם יותר מהאויר בחדר, בעוד בחורף תורגש ‘‘זרימת קור‘‘, משום שחום הקיר נמוך מזה שבדירה.
כדי להבטיח שטמפרטורת המישטח הפנימי של קירות הדירה, בשעת חימום או קירור, תשמר ברמה המקובלת, יש לבודד את הקירות החיצוניים. לבידוד התרמי שני תפקידים חשובים נוספים והם: להקטין את סכנת היווצרות ה‘‘עיבוי‘‘ (קונדנסציה, בלע‘‘ז) ולגרום לחסכון בצריכת האנרגיה לחימום או לקירור הדירה.
כאשר טמפרטורת המישטח הפנימי של קיר חיצוני או תקרת גג, נמוכה במספר מעלות מטמפרטורת הדירה, עלולים אדי המים הנמצאים באויר החדר להתעבות ולהפוך לטיפות מים. הטיפת נראות לעין על גבי מישטחים אטומים, כמו זגוגיות חלונות, אריחי חרסינות, טפטים עשויים מחומרים פלסטיים ומישטחים עם צבע שמן. במישטחים סופגים, כמו טיח פנים רגיל על בסיס סיד, נספגות הטיפות והן אינן נראות לעין. ככל שהתופעה מתמשכת – מצטברת רטיבות בתוך הקיר וזו עלולה לגרום להופעת פטריות ועובש.
מקורם של אדי המים בדירה, בלחות האויר החיצוני, בתוספת הלחות הפנימית שהיא תוצאה ישירה של אורח החיים המנוהל על ידי הדיירים. הלחות הפנימית נוצרת על ידי בישול וכביסה וכמובן – חימום בעזרת תנור גז או נפט ללא ארובה וכיו‘‘ב.
אזורים רגישים במיוחד לתופעת העיבוי הם ‘‘הגשרים התרמיים‘‘, הנמצאים בקירות החיצוניים ובתקרת הגג. הגשרים התרמיים נוצרים בחלקי המיבנה בהם הבידוד התרמי קטן יותר מאשר במישטחים הסובבים אותם, לדוגמא: בחגורות בטון, בקורות ובעמודים בקירות החיצוניים שבין בלוקי האיטונג, המהווים את החלק העיקרי של הקיר.
בידוד ‘‘המעטפת החיצונית‘‘
כאשר מחממים/מקררים את הדירה, נוצר זרם חום העובר דרך ‘‘המעטפת החיצונית‘‘ של הבית, מעטפת זו מורכבת מרכיבים המהווים את הקירות החיצוניים, הגג והריצפה (על עמודים או על הקרקע), דהיינו רכיבים ה‘‘עוטפים‘‘ את הבית מכל צדדיו. זרימת החום גורמת להפסד חלק מהאנרגיה המושקעת בחימום/קירור הדירה; לכן, ככל שרכיבי המעטפת יהיו בעלי יכולת תרמית גבוהה יותר, כך הפסד האנרגיה נמוך יותר.
מחקרים שונים הוכיחו, שההשקעה הכספית בבידוד תרמי, בעיקר באזורים בהם נדרש חימום/קירור ממושך, מוחזרת תוך מספר מועט של שנים. מלבד החזר ההשקעה והחיסכון, יש לקחת בחשבון שבידוד מתאים, משפר את הרגשת הנוחות גם בימים בהם אין צורך לחמם או לקרר את הדירה. הבידוד מקצר את התקופה בה נדרש השימוש בחימום/קירור הדירה ומקטין את סכנת התהוות העיבוי והופעת העובש. הנסיון מלמד, שניתן לשפר את הבידוד התרמי במידה רבה, באמצעות שיטות וטכניקות שונות, מבלי להזדקק לפינוי הדירה.
מעבר חום
בכל מקום שבו הטמפרטורה הפנימית הרצוייה שונה מזו של הסביבה החיצונית, מתקיים ‘‘מעבר חום‘‘, העושה את דרכו מהאזור החם אל האזור הקר. מעבר החום נעשה בשלוש דרכים אפשריות: על ידי הולכה, זרימה (הסעה), או על ידי קרינה.
- הולכה – מעבר החום מבעד לגופים מוצקים, כמו תקרות וקירות, מותנה בהתנגדות התרמית, דהיינו, כושר הבידוד של החומרים מהם בנוי הקיר או התקרה.
- זרימה (הסעה) – מעבר החום דרך האויר, כאשר שכבת האויר הקרה עולה כלפי מעלה בעת שהיא מתחממת, אם התקרה מבודדת היטב, חלק גדול מהחום ישאר בחלל החדר.
- קרינה – מפזר חום בחדר מעביר חום בדרך של קרינה. גם השמש בקיץ מחממת את הגג, אם הגג צבוע בגוון לבן – חלק גדול מהחום המוקרן יוחזר – והגג לא יהיה חם במיוחד.
יכולת הבידוד של חומר מסויים נמדדת בעזרת גודל פיזיקלי הנקרא ‘‘מוליכות תרמית סגולית‘‘. המוליכות מבטאת את מידת יכולתו של החומר להעביר חום דרכו. ככל שערך המוליכות התרמית קטן יותר, החומר מבודד טוב יותר.
המוליכות התרמית הסגולית תלוייה, בעיקר, בצפיפות החומר, בגודלן, בצורתן ובחלוקתן של הנקבוביות הנמצאות בתוכו; אך חשובות גם התכונות הפיזיקליות של החומר עצמו וכושר עמידותו בפני רטיבות. חומר מבודד טוב במצב יבש. בהיותו רטוב – קטן כושר הבידוד שלו.
בדרך כלל, חומרי בנייה קלים ונקבוביים, מוליכותם התרמית קטנה וכושרם לבודד טוב. לעומתם, חומרי בנייה כבדים וצפופים, כמו בטון, מוליכותם התרמית גדולה וכושרם הבידודי גרוע.
בטבלה דלהלן, ניתנים ערכי המוליכות התרמית הסגולית של חומרי הבנייה למיניהם:
מוליכות תרמית סגולית – חישובית של חומרי בנייה
מוליכות תרמית סגולית חישובית וט החומר
2.10 בטון רגיל (צמנט אם אגרגט רגיל)
2.30 אבן חול, אבן גיר
0.87 טיח סיד צמנטי (טיח פנים)
1.40 טיח צמנטי (טיח חוץ)
0.22-0.14 בטון קל נקבובי (איטונג)
0.80 זכוכית
200.00 אלומיניום
0.13 עץ לבן (ברוש, אורן, אשוח)
0.21 לוחות גבס
0.15 לבידים (דיקט וסנדוויץ)
0.17 סיבית קשיחה
0.16-0.085 טיח תרמי
0.04 לוחות פוליסטרין מוקצף (קל-קר)
0.027 לוחות פוליאוריתן מוקצף
0.05 צמר סלעים וצמר זכוכית
רכיבי המעטפת החיצונית של הבנין (קירות, גגות וכד‘) עשויים מחומרים שונים. לשם קביעת היכולת התרמית של שכבת חומר מסויימת, משתמשים בערך פיזיקלי ששמו ‘‘התנגדות תרמית‘‘, ערך זה מבטא את מידת כושרה של שכבת החומר לעכב את מעבר החום דרכה. לכן, ככל שההתנגדות התרמית גדולה יותר, תהיה שכבת החומר בעלת כושר בידוד טוב יותר. ההתנגדות התרמית גדלה ככל שגדל עובי שכבת החומר והיא פוחתת ככל שהמוליכות התרמית הסגולית גדלה. לכן, על מנת להגדיל את ההתנגדות התרמית של קיר נתון ובכך לשפר את כושרו הבידודי, יש להגדיל את עובי הקיר או להקטין את ערך המוליכות, כלומר – להשתמש בחומרים מבודדים, שמוליכותם הסגולית קטנה ביותר.
החישובים מראים לדוגמא, שההתנגדות התרמית של קיר בטון, בעובי 20 סמ‘ היא שוות ערך להתנגדותה של שכבת ‘‘קל קר‘‘ בעובי של כ 4 מ‘‘מ בלבד.
ובחישוב אחר: לוח ‘‘קל-קר בעובי 2 סמ‘, התנגדותו התרמית שווה לזו של קיר בטון בעובי 100 סמ‘.
התקן ת‘‘י 1045 מגדיר את הדרישות המינימליות לבידוד תרמי בבנייה חדשה, של רכיבי המעטפת החיצונית, במטרה להבטיח נוחות תרמית, תוך צמצום סכנות העיבוי והגדלת החסכון באנרגיה.
הדרישות מותאמות לאזורי אקלים שונים. התקן מחלק את הארץ לארבעה אזורים:
אזור א‘ – מישור החוף.
אזור ב‘ – השפלה והנגב הצפוני.
אזור ג‘ – ההר.
אזור ד‘ – בקעת הירדן והערבה.
התקן מחמיר בהדרגה בדרישותיו מאזור א‘ לאזור ד‘.
ת‘‘י 1045 פורסם לראשונה בשנת 1979, אחרי משבר האנרגיה בעולם, מתוך מגמה מוצהרת לחסוך בהוצאות עבור שימוש בדלק. לאחרונה, בשנת 1984, נערכה רוויזיה בתקן והדרישות התרמיות הוחמרו.
חומרי הבידוד מצטיינים בכך, שלמרות עוביים הקטן יחסית (סנטימטרים אחדים) התנגדותם למעבר חום דרכם יעילה ביותר. אחוז חללי האויר הכלואים בחומר מבודד עשוי להגיע ל % 95 מנפחו, ולכן, משקלם הסגולי קטן. גם ערך המוליכות התרמית הסגולית שלהם נמוך.
את החומרים המבודדים ניתן לסווג לשתי קבוצות עיקריות:
א. חומרים פולימריים או מינרליים – לקבוצה זו שייכים, לדוגמה, הפוליסטרין המוקצף (‘‘קל-קר‘‘), הפוליורטן וצמר הסלעים. המוליכות התרמית הסגולית של קבוצה זו נמצאת בגבולות שבין 0.05-0.03. בעזרתם ניתן להגיע להתנגדות תרמית גבוהה – בעובי של 2-3 סמ‘ בלבד. לפיכך, חומרי הבידוד בקבוצה זו מועדפים במיוחד כאשר רוצים לשפר באופן משמעותי את הבידוד התרמי, מבלי להוסיף עובי גדול לרכיבים קיימים במעטפת הבנין.
ב. חומרים על בסיס צמנט או סיד – בקבוצה זו נכללים לדוגמה: טיח תרמי, בטון מוקצף (בטקל) ופלטות איטונג. המוליכות התרמית הסגולית של חומרים אלה נעה בגבולות 0.3-0.1; כלומר, כדי להגיע לתוצאות בידוד שוות לאלו שבקבוצה הראשונה, נדרש עובי הרבה יותר גדול. כתוצאה מכך, השימוש בהם נעשה במקומות בהם אין צורך ברמת בידוד גבוהה, וכאשר ניתן להוסיף עובי לרכיבים הקיימים.
לוחות פוליסטרין מוקצף – מוכר יותר בשמו המסחרי – ‘‘קל-קר‘‘. החומר עשוי מבועות פוליסטירן דחוסות ומנופחות פי 40 מהרגיל. בעזרת תהליך הקצפה מתקבלים לוחות בצפיפויות שונות ובעובי רצוי. ככל שגדלה הצפיפות, קטנה חדירותו למים. זהו חומר לא חזק מבחינה מכנית ורגיש לקרינת השמש, ולכן אין להשתמש בו כציפוי חוץ, ללא הגנה נוספת. הוא קל לניסור, לחיתוך ולסימרור. מוליכותו התרמית נמוכה והוא מחזיק מעמד בטמפרטורה עד 80 מעלות.
החומר משווק בצורת לוחות, במידות שונות וגם בתפזורת. בבועות פוליסטירן פזורות אפשר להשתמש כמילוי לחללים בקירות כפולים. צבעו לבן ובצורתו הרגילה הוא חומר דליק ופולט גזים רעילים. בשוק מצוי גם סוג מיוחד ‘‘כבה מעצמו‘‘, שאינו ממשיך בבעירה אם נפסק מקור האש. העובי המקובל לשימוש בלוחות: 2-5 סמ‘.
- פוליאוריתן מוקצף – דומה מאד בתכונותיו לפוליסטירן ומשווק בארץ בשתי צורות:
כחומר הניתן להתזה על מישטח קיר או גג.
לוחות כמו ה‘‘קל-קר‘‘. צבעו צהבהב, אטום למים; יציב ועמיד בטמפרטורה שבין 40 מעלות ועד 150 מעלות בהתזה – תופח על פני המשטח ויוצר שכבת קצף. הקצף מתקשה ותוך 5 דקות מתחזק, כך שניתן אפילו לדרוך עליו.
התקשותו המהירה מאפשרת התזתו ללא קושי על פני שטחים אנכיים וגם כלפי מעלה, על התקרה. ההדבקות שלו מצויינת על פני כל מישטח, כמו מתכת, בטון, עץ ואספלט. אין צורך בהכנות מוקדמות מלבד ניקוי המישטח. בהתזה יש יתרון מסויים, מפני שבשיטה זו נוצר מישטח רצוף ללא תפרים, ניתן להגיע לכל מקום ולהמנע מ‘‘גשרי קור‘‘ ומהפסד חום.
העובי המקובל לשימוש הוא 2-3 סמ‘. החומר אינו עמיד בפני קרינת השמש ולכן, כאשר משתמשים בו שימוש חיצוני (קירות/גגות), יש לצפותו בשכבה מגינה.
זהו חומר דליק מאד הפולט גזים רעילים בשעת שריפה.
- צמר סלעים – חומר מינרלי המיוצר מסלעי בזלת גרוסים, העוברים תהליך של חיתוך ועיבוד לסיבים דקים מאוד, אינו דליק, לא פולט גזים ואינו נתקף עי‘ חרקים ובקטריות. חסרונו בכך שהוא סופג רטיבות – ואזי הוא מאבד את תכונות הבידוד שלו. השימוש בו דורש, איפוא, הגנה מיוחדת נגד חדירת רטיבות.
משווק בצורות שונות ולשימושים שונים, כגון מזרנים עטופים בנייר קרפט, יריעות פי.וי.סי, או אלומיניום, שנועדים לבידוד גגות רעפים ואסבסט. הוא נימצא גם בשימוש בצורת לוחות לבידוד קירות ותקרות. על ידי הוספת דבק בלתי דליק, ניתן לקבל לוחות קשיחים וקשיחים למחצה – במשקל מרחבי נמוך ביותר. הלוחות מסופקים בעטיפת פוליאתילן או נייר אלומיניום, המשמשים כמחסום אדים. לבידוד קירות, יש להעדיף את הסוג הקשיח, המונע שקיעת החומר במרוצת הזמן. העובי המומלץ 5-2.5 סמ‘.
- צמר זכוכית – דומה בתכונותיו ובשימושיו לצמר סלעים מיוצר ומיובא מחו‘‘ל.
- טיח תרמי – טיח מיוחד, המורכב ממלט צמנטי כחומר בסיס, בתוספת מרכיבים כימיים ו/או כדורי פוליסטירן מוקצף או אגרגטים קלים אחרים, המקנים לו נקבוביות גבוהה, עם חללי אויר רבים. אלה מקטינים במידה ניכרת את המוליכות התרמית של התערובת. עקב חוזקו המכני הנמוך וכושר ספיגתו הגבוה למים, הוא דורש הגנה חיצונית. הטיח התרמי משווק בשמות מסחריים שונים, באריזות (שקים) סגורות, עם הוראות שימוש מטעם היצרן. הוא משווק כמערכת שלמה של טיח, הכוללת בתוכה שכבת יסוד על גבי התשתית הקיימת, שכבת טיח תרמי בעובי דרוש ושכבת גימור חזקה. העובי הכולל המקובל לשימוש 3-5 סמ‘.
- איטונג – תערובת דלילה של סיד, חול דיונות טחון דק ואבקת אלומיניום. התגובה הכימית בין הסיד לבין אבקת האלומיניום גורמת להיווצרות בועות גז, כך שהתערובת הנוצרת היא נקבובית. האיטונג משווק בצורת בלוקים ופלטות, בעובי ובמידות שונות ובמשקל מרחבי שונה.
למוצר חוזק מכני סביר, הוא בעל ספיגות מים גבוהה מאד ומכאן שדרושה לו שכבת הגנה אוטמת, במיוחד כשהוא מיושם בקירות חיצוניים.
הקיר החיצוני עשוי לרוב מחומר קשיח המהווה את השלד ומציפויים עמידים משני צדיו. השלד בנוי מעמודים וקורות מבטון מזויין, כאשר ביניהם מילוי בלוקים מבטון, איטונג, בטון יצוק וכד‘, הציפויים השכיחים ביותר הם טיח פנים וחוץ. טיח החוץ המקובל בארץ עשוי מחול, צמנט וסיד בעובי ממוצע של כ 2 סמ‘. טיח פנים מורכב ממלט בתוספת סיד ולפעמים גבס, כאשר עובי השכבה מגיע ל 1.5 – 1.2 בממוצע.
תאור הקיר
בלוקים חלולים מבטון בעובי 20 סמ‘, בנויים עם שלד קונסטרוקציה, עשוי בטון מזויין. השלד כולל עמודים קורות, חגורות בטון לחיזוק הקיר וטיח פנים וחוץ, בעובי ממוצע של כ 2 סמ‘ מכל צד.
קיר בלוקים מבטון הוא הנפוץ ביותר בארץ. לפי דרישות התקן החדש, זקוק הקיר לתוספת בידוד, במיוחד בקירות צפוניים ללא שמש ובמערבים, העומדים בפני גשמים ורוחות. תשומת לב מיוחדת יש להקדיש לאיטום מפני חדירת המים וליציבות שכבת הטיח החיצונית וזאת לפני תחילת עבודות כלשהן לשיפור הבידוד התרמי.
האפשרויות המומלצות לשיפור הבידוד התרמי
א. הוספת טיח תרמי חיצוני בעובי ממוצע של 3-5 סמ‘, כולל ציפוי אטים כנגד חדירת מים (ראה הסבר בעמוד 18).
הבידוד יתאים לאזור א‘ וב‘ ולפי סוג הטיח, גם לאזור ג‘.
ב. הוספת טיח תרמי פנימי בעובי ממוצע של 4-3 סמ‘, בתוספת שכבת גמר ‘‘שליכט‘‘ וצביעה בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש. (ראה הסבר בעמוד 26). הבידוד יתאים לאזור א‘ וב‘.
ג. הוספת שכבת בידוד חיצונית, כגון פוליוריטן מוקצף או ‘‘קל קר‘‘, בעובי 2-4 סמ‘ וציפוי עמיד. (ראה הסבר בעמוד 20).
הבידוד יתאים לרוב האזורים.
ד. הוספת שכבת בידוד פנימית עשוייה ‘‘קל קר‘‘ או צמר סלעים בעובי 3-2.5 סמ‘, עם ציפוי לוחות גבס משוריין (או אחר לפי פרוט בהמשך), וגמר בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש. (ראה הסבר בעמוד 24). הבידוד יתאים לאזורים א‘, ב‘, וג‘.
קיר עשוי בלוקי איטונג בעובי 20/22 סמ‘, בנויים, עם שלד קונסטרוקציה מבטון מזויין, וטיח משני הצדדים בעובי ממוצע של כל 2 סמ‘ מכל צד.
שיטת בנייה זו נפוצה מאוד ומתאימה, מבחינה תרמית, לרוב אזורי הארץ, אך יש להוסיף בכל האזורים, בידוד במקומות בהם נוצרים ‘‘גשרי קור‘‘ עמודים, קורות וחגורות מבטון מזויין.
המלצות לשיפור הבידוד
א. באזור ההר ובערבה ניתן לבצע אחד מהפתרונות המומלצים בקיר בלוקים מבטון; הבידוד יתאים לרוב האזורים.
ב. בכל האזורים יש לטפל במיוחד במקומות בהם נוצרים ‘‘גשרי קור‘‘, עי‘ הוספת בידוד.
קיר יצוק מבטון רגיל עם רשת ברזל מזויינת בעובי כ 20 סמ‘ וטיח פנים וחוץ בעובי ממוצע של 2 סמ‘ מכל צד.
קירות אלה מצויים, בדרך כלל, במרתפים, בדירות של קומת עמודים ובדירות אשר ב‘‘גמלון‘‘ בתים טרומיים וכן בבנייה מתועשת ובבנייה ביטחונית. זהו קיר גרוע מבחינה תרמית, הדורש תוספת משמעותית של בידוד אפילו בשפלת החוף.
המלצות לשיפור הבידוד התרמי
א. הוספת טיח תרמי חיצוני, בעובי ממוצע של 5-3 סמ‘ עם ציפוי אטים למים. יתאים לאזורים א‘ וב‘.
ב. הוספת טיח תרמי פנימי, בעובי ממוצע של 4-3 סמ‘, עם שכבת גמר ‘‘שליכט‘‘ וצביעה בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש. יתאים לאזורים א‘ וב‘.
ג. הוספת שכבת בידוד חיצונית, כגון פוליאוריתן מוקצף או קל קר, בעובי 4-3 סמ‘ וציפוי עמיד, יתאים לרוב האזורים
הקיר עשוי לוחות בטון יצוק בבית מלאכה ומורכב באתר הבנייה, בעובי כולל של 20 סמ‘ בערך; שכבת בידוד תרמי פנימית – בעובי 3-2 סמ‘ מ‘‘קל קר‘‘, גמר חוץ מ‘‘גרנולית‘‘ (ציפוי בעובי של 3 סמ‘) או בטון חשוף עם ‘‘שליכט‘‘ בצד הפנימי, בעובי 3-2 מ‘‘מ.
הקיר נפוץ מאוד בבנייה הטרומית. בדרך כלל. פני המישטחים החיצוניים עמידים מאוד ואטימים, אך יש צורך לטפל באופן שוטף באיטום התפרים שבין הלוחות הטרומיים בחזית. קיימת בעיה של ‘‘גשרי קור‘‘, המחייבת הוספת בידוד גם באזור החוף. כפתרון – מומלץ להוסיף בידוד בצד הפנימי של הקיר כדי לא לפגוע במישטח החיצוני העמיד.
האפשרויות המומלצות לשיפור הבידוד התרמי
א. הוספת טיח תרמי פנימי, בעובי ממוצע של 4-3 סמ‘, כולל גמר ‘‘שליכט‘‘ וצביעה בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש (יתאים לרוב האזורים).
ב. הוספת שכבת בידוד פנימית עשוייה ‘‘קל קר‘‘, פוליאוריתן או צמר סלעים, בעובי כ 2.5 סמ‘ עם ציפוי לוחות גבס משוריין. וגמר בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש. יתאים לרוב האזורים.
קיר אבן בנוי עם גב בטון יצוג, בעובי של 27 – 25 סמ‘, טיח פנים רגיל בעובי 2 סמ‘.
הקיר נפוץ באזורים הרריים, כאשר מטעמי חסכון לא מוצדקים, לא בונים קיר כפול. הקיר עשוי בטון יצוג ולכן הוא גרוע מאוד מבחינה תרמית, דבר המחייב תוספת רצינית של בידוד. כפתרון, מומלץ להעדיף תוספת בידוד מבפנים, כדי לא לפגוע במשטח החיצוני העמיד. מבחוץ, ציפוי האבן עמיד לאורך זמן, אך יש לבדוק איטום האבנים ובמיוחד הכולה (‘‘הפוגות‘‘ – הרווחים בין האבנים) יש לדאוג לחידוש האיטום כדי למנוע חדירת מי גשמים מבחוץ.
המלצות לשיפור הבידוד התרמי
מומלץ להוסיף שכבת בידוד פנימית עשוייה ‘‘קל קר‘‘, פוליאוריתן וכד‘ בעובי 3-2.5 סמ‘, כולל ציפוי לוחות גבס משוריין. גמר סיד סינטטי עם ערב נגד עובש. יתאים לאזורים א‘, ב‘ וג‘.
קיר אבן בנוי עם גב בטון, בעובי כולל של 35-28 סמ‘ עם חלל אויר פנימי בעובי 3 סמ‘; בלוקי בטון בעובי 5-4 סמ‘ וטיח פנים רגיל בעובי 2 סמ‘ בממוצע.
הקיר הכפול שכיח באזור ההר, במיוחד בירושלים. כאשר חלל האויר ממולא בחומר מבודד, אין צורך בתוספת בידוד והוא מתאים לכל אזורי הארץ. ברם, בבנייה ישנה, חלל האויר אינו מבודד ולכן יש צורך בתוספת בידוד. מומלץ לבצע את השיפור מבפנים ולבדוק איטום האבן החיצונית.
המלצות לשיפור הבידוד התרמי
מומלץ להוסיף שכבת בידוד פנימית עשוייה ‘‘קל קר‘‘, פוליאוריתן וכד‘, בעובי 3-2.5 סמ‘, עם ציפוי לוחות גבס משוריין וגמר בסיד סינטטי עם ערב נגד עובש. יתאים לרוב אזורי הארץ.
בבואנו לבחור בשיטת הבידוד המתאימה לדירתנו, עלינו להתחשב בגורמים הבאים:
א. האזור האקלימי ומיקומו של הבית.
ב. החומרים והרכיבים מהם בנוי הקיר.
ג. המצאותם בקרבת מקום של החומרים הדרושים, הציוד והקבלן המבצע.
ד. עלות החומרים והעבודה.
שיפור הבידוד נעשה, בעיקרון, על יד הוספת שכבה של חומר מבודד, בצד הפנימי או החיצוני של הקיר. עובי השכבה וטיב החומר נקבעים לפי דרגת הבידוד הרצוייה.
היות ומרבית חומרי הבידוד שבשימוש מתאפיינים ברכות מסויימת ונעדרים חוזק מכני, הרי שיש לצפותם בשכבה מגינה. מבחוץ, צריכה השכבה לשמש הגנה.
מכנית ולמנוע חדירת מים (רטיבות). מבפנים, על שכבת הגמר של הקיר להיות משטח ‘‘סופג‘‘ ולמנוע חדירת אדים או הווצרות עיבוי בתוך הקיר. לצורך כך יש להתקין מחסום אדים.
מחסומי אדים עשויים מנייר אלומיניום או מיריעות פוליאתילן (ניילון), בעובי של 0.15 ממ‘ לפחות. מחסום האדים מותקן תמיד בצד הפנימי של היר שהוא כיוון חדירתם של אדי המים.
לטיפול בצד החיצוני של הקיר יש כמה יתרונות על פני הטיפול בצד הפנימי:
א. האפשרות לבצע בשעת שיפור הבידוד גם שיפוץ כללי של חזית הבנין וחידוש המראה האסטטי של הבית.
ב. מניעת הווצרותם של ‘‘גשרים תרמיים‘‘.
ג. אי גרימת הפרעות וחוסר נוחות לדיירים.
ד. אין הקטנה של חלל החדר.
החסרון בטיפול זה, הוא הקושי בקבלת הסכמת כל דיירי הבית, שכן לא ניתן לטפל רק בדירה בודדת אלא בבית כולו. כמו כן, נגרמות הוצאות נוספות בגין הקמת פיגומים חיצוניים, שהם הכרח לביצוע העבודה. תוספת בעלות נגרמת גם כתוצאה מהצורך בשימוש בחומרי גמר עמידים בפני רטיבות וקרינת השמש. ולבסוף, בעוד הטיפול בצד הפנימי ניתן להעשות בשיטת ‘‘עשה זאת בעצמך‘‘, הרי הטיפול בקיר חיצוני דורש ידע ויכולת ביצוע של קבלן מומחה, כאשר לרשותו עומד גם הציוד המתאים.
בהמשך מובאות דוגמאות שונות לשיפור הבידוד התרמי של קיר חיצוני.
שיפור הבידוד נעשה עי‘ הוספת שכבת טיח מיוחד, בעל תכונות תרמיות, כשכבה מבודדת; מעליה – ציפוי דקורטיבי על בסיס צמנטי או אקרילי, לחזוק מיכני ואיטום מפני חדירת מי הגשם.
להלן, פירוט שלבי היישום:
הכנת הרקע
הכנת הרקע – מטרתה להבטיח הדבקות טובה של החומר כדי למנוע התקלפויות ונפילת גושי טיח.
עבודות ההכנה כוללות:
- פירוק הצנרת: יש לפרק את כל מערכת הצינורות המורכבת על גבי מישטח הקיר החיצוני כגון, צנרת מים וביוב, מרזבים, צנרת דודי שמש וכד‘. יש להרחיק את חוטי החשמל, האנטנות והטלפון. כל קטע פגום, חלוד או רקוב, שאינו ניתן לשימוש חוזר – יש להחליף בחדש ולצבוע בהתאם; לאחר ביצוע עבודות הבידוד הכל יורכב חזרה.
- הורדת שכבות רופפות של צבע וטיח: יש להסיר את גושי הצבע והטיח המתקלפים והבלתי יציבים – עד לשכבה היציבה. לפעמים, יש צורך בהורדת כל השכבות עד הבלוק או הבטון, לקבלת תשתית יציבה עליה יושם הטיח התרמי. ההורדה מבוצעת באמצעות גירוד ושיפשוף עם ‘‘שפכטל‘‘ ונייר זכוכית ולעתים, לפי הצורך, עי‘ נקוי חול בלחץ אויר.
- ניקוי השטח: יש לנקות את המישטח מכל לכלוך, אבק או שרידי סיד. לצורך כך יש להעזר במברשת ברזל ובמים ובשעת הצורך גם בלחץ אויר. הלכלוך ושרידי סיד מונעים הדבקות טובה של הטיח התרמי.
- תיקון סדקים: יש לפתוח ולהרחיב את הסדקים, לנקות את החללים מאבק, מלכלוך ומחומר זר ולמרוח את דפנות הסדק בדבק צמנטי. לאחר מכן, יש לסתום את הסדק במרק או במלט מיוחד.
- תיקוני טיח או בטון: במקומות בהם הורד הטיח הרופף או בקטעים בהם נוצרו ‘‘קרחות‘‘ יש לבצע תיקונים לקבלת משטח אחיד וישר, ככל האפשר התיקון ייעשה על ידי מריחת המקומות בתמיסת דבק צמנט ומילוי בטיח מלט, המורכב מחול וסיד ביחס 1:3 ובתוספת 250 קג‘ צמנט לכל ממ‘‘ק מלט מוכן. התערובת תיושם על הקיר לאחר הרטבתו, בשכבות של לא יותר מ 5-7 מ‘‘מ כל אחת.
יישום שכבת יסוד
שלב זה יחל לאחר הכנת הרקע וקבלת משטח יציב.
כחצי שעה לפני מתן הטיח (במיוחד בעונת החום), יש להרטיב את הקיר, ואז להתיז עליו שכבת יסוד בטיח חוץ רגיל, בדומה לשכבת ‘‘ההרבצה‘‘. שכבת יסוד זו מורכבת ממלט צמנטי ביחס 1:3 (3 חלקים חול לכל חלק צמנט), בתוספת מוסף סינטטי דוחה מים ומוסף מיוחד לשיפור ההדבקות (דבק צמנטי המצוי בשוק תחת שמות שונים) תפקידה של שכבת יסוד זו לקשר בין הרקע הקיים לשכבת הטיח המבודדת. עובי שכבת היסוד כ 3-5 ממ‘.
יישום שכבת הטיח התרמי
לפני יישום שכבת הבידוד של הטיח התרמי – יש להתקין זויתנים מיוחדים מפח מגולוון, המחוברים לקיר בעזרת דיבלים. את הזויתנים מתקינים במקומות הבאים: לאורך תחתית הקיר, בפינות מסביב לפתחים ולאורך תפרי ההתפשטות.
הזויתנים משפרים ומחזקים את התנגדות הטיח לפגיעות מכניות ומסייעים לויסות מדוייק של עובי שכבת הבידוד.
את שכבת הטיח השניה – הטיח התרמי – מיישמים כעבור 24 שעות לכל המוקדם, אך לא יאוחר מ 5 ימים, לאחר שכבת היסוד. את הטיח התרמי מכינים בעזרת מערבל קטן או ‘‘מיקסר‘‘. משליכים את הטיח על הקיר בתוך שעה מגמר העירבול, בעבודה ידנית או בעזרת מכונה להתזת טיח.
עובי השכבה המבודדת צריך להיות 2-5 סמ‘, בהתאם לדרישות התרמיות.
מבצעים את ההתזה מלמטה כלפי מעלה, תוך כדי יצירת ‘‘פסים‘‘ אופקיים. את הטיח מיישרים בעזרת סרגל יישור ותוך הידוק החומר.
לאחר גמר ביצוע שכבת הטיח התרמי, יש להשקות את פני הקיר פעמיים ביום, במשך לא פחות מ 3 ימים. אין לבצע את שכבת הטיח בטמפרטורה שמעל ל 35 מעלות או מתחת ל 5 מעלות או בזמן שנושבות רוחות חזקות וגשם.
יישום שכבת הגמר הדקורטיבית
שכבה זו משמשת כאמצעי הגנה מיכני לשכבת הטיח התרמי החלשה. היא מבטיחה איטום בפני חדירת מים וכן גימור ארכיטקטוני, בהתאם לעיצוב ולגוון הרצויים.
את שכבת הגמר מכינים מתערובת המגיעה בשקים סגורים, בהתאם להוראות היצרן. עובי השכבה כ 5-3 מ‘‘מ.
שיפור הבידוד מבוסס על שימוש בפוליאוריתן מוקצף, בעל צפיפות של 35 קג‘ למ‘‘ק לפחות.
להלן שלבי הביצוע
א. עבודות הכנה מבוצעות כמו בטיח התרמי, כמוסבר לעיל.
ב. מתיזים את הפוליאוריתן המוקצף בעובי מותאם לדרישות התרמיות (בממוצע כ 4 סמ‘).
ג. על גבי משטח הפוליאוריתן, מניחים רשת עשוייה סיבי זכוכית (פיברגלאס) קובעים את הרשת בעזרת מסמרים מצופים קדמיום, למניעת חלודה.
ד. לפי הוראות היצרן, מכינים טיח שפריץ אקרילי, המכיל ערב מיוחד, לאבטחת הדבקותו לשכבת הפוליאוריתן המוקצף. את שכבת הטיח מבצעים לא יאוחר מ 48 שעות לאחר התזת שכבת הפוליאוריתן, אחרת תפגע שכבה זו עי‘ הקרינה האולטרה סגולית של השמש. מומלץ לבצע את התזת הפוליאוריתן בחודשים מאי אוקטובר, ובכל מקרה במטמפרטורה שמעל 18 מעלות.
הבידוד דומה לקודמו, אך במקום פוליאוריתן בהתזה. מודבקים לקיר לוחות ‘‘קל קר‘‘. סוג זה של בידוד מומלץ לבתים בגובה של עד שתי קומות בלבד. שלבי העבודה הם:
א. הכנת הרקע מבוצעת כמתואר תוך הקפדה על הכנת הרקע להדבקה, כלומר על משטח הקיר הקיים להיות ישר ללא בליטות, יבש ונקי ללא שומנים ליכלוך ואבק.
ב. מדביקים הלוחות בדבק אקרילי מעורב במלט ומחזקים מכנית לקיר, בעזרת דיבלים מיוחדים (8-4 דיבלים למ‘‘ר), הכל לפי גובה המבנה וסוג הקיר. עובי הלוחות בין 3 ל 5 סמ‘.
ג. יישום שכבת טיח ראשונה: מכינים טיח מתערובת מי צמנט (1.5 חלקים מים בנפח + 3 חלקים מלט צמנט בנפח) ומערבבים היטב עד לקבלת גוון אחיד.
למי המלט יש להוסיף 1 עד 1.25 חלקים בנפח של ערב מיוחד, לפי הוראות היצרן (המאפשר הדבקות טובה ל‘‘קל קר‘‘), להוסיף חול ים או חול דימונה (אין להשתמש בחול מחצבה), עד לקבלת טיח נוח למריחה (כ 9-7 חלקים של חול בנפח). עובי השכבה כ 5-3 מ‘‘מ.
ד. כאשר הטיח עדיין רטוב, מצמידים עליו רשת זיון פולימרית עם חורים בקוטר של 4 ממ‘.
ה. שכבת טיח שנייה: בהרכב דומה ובעובי הדרוש ליישור פני הקיר, מבצעים כשעה (בקיץ) לאחר יישום השכבה הראשונה. 24 שעות לאחר גמר הטיח, ובמשך 3 ימים לפחות, יש להרטיב היטב, פעם ביום, את פני כל הקיר המטויח.
ו. שכבת גמר: טיח שפריץ אקרילי, מבצעים (לפי הוראות היצרן) 7 ימים לפחות מגמר ביצוע שכבות הטיח הקודמות.
פתרונות ארכיטקטוניים לבידוד תרמי בצד החיצוני של קירות המעטפת
ספים ואדני חלונות וכן מעקות גג חייבים לבלוט לפחות 2 סמ‘ מעל פני שכבת הגמר, וזאת לצורך יצירת אף מים לניקוז הגשם. כאשר המצב אינו כך, יש להאריך האדן, או הסף בעזרת פרופיל מפח מגולוון מתאים. לפעמים, יש לצקת מחדש אדן חלון או סף עליון במעקה הגג ולפרק את הישן.
שיפור הבידוד בצד הפנימי של קיר המעטפת מומלץ במיוחד בבנינים רבי קומות, כאשר אין הסכמת כל הדיירים לביצוע העבודה, או כאשר ההוצאות בגין פיגומים חיצוניים גדולות מדי ומצב חזית הבנין עדיין משביע רצון. החסרון של הבידוד בצד הפנימי של הקיר הוא בצמצום חלל החדר בכ 8-4 סמ‘ בצד הקיר המטופל. בהמשך, מתוארות 3 שיטות לשיפור הבידוד התרמי של קיר פנימי.
השיטה מבוססת על יישום שכבת בידוד תרמי, מחומרי הבידוד שלבחירה, המונחת בין סרגלי פח מגולוון או עץ, המשמשים מבנה להרכבת הציפוי המגן, המהווה גם שכבת גמר דקורטיבית.
להלן פירוט שלבי הביצוע:
א. הכנת הרקע: מנקים את משטח הקיר, כולל קילוף וגירוד הצבע והטיח המתקלף. רוחצים את הקיר בתמיסת נתרן תת כלורי (‘‘אקונומיקה‘‘), מדוללת ב % 50 מים. אחרי הייבוש, מורחים את שטח הקיר בתמיסה או צבע נגד עובש (פטריות).
ב. הרכבת סרגלים: מרכיבים את הסרגלים מפח מגולוון בעובי 0.6 מ‘‘מ במידות 50X44 מ‘‘מ, או לחילופין סרגלי עץ אנכיים בחתך 25X50 מ‘‘מ, כל 60 סמ‘. במידה וציפוי המגן עשוי לוחות עץ – רצוי שהסרגלים יורכבו בצורה אופקית.
ג. מילוי מרווחים: המרווחים שבין הסרגלים ממלאים בחומר מבודד, כגון לוחות ‘‘קל קר‘‘ – כבה מעצמו, פוליאוריתן מוקצף, מיזרנים של צמר סלעים או צמר זכוכית מהסוג ה‘‘קשיח‘‘. עובי שכבת הבידוד 2.5 סמ‘. כאשר דרוש עובי גדול מזה, יש לשנות את חתך סרגלי העץ/פח – בהתאם.
ד. מחסום אדים: מתקינים את המחסום בצורת יריעת פוליאתילן (‘‘ניילון‘‘) מעל לסרגלי העץ ושכבת הבידוד, בעובי של 0.15 מ‘‘מ לפחות.
ה. ציפוי מגן: הציפוי יכול להיות:
- מלוחות גבס משוריין, המשווקים בעובי של 1 סמ‘ וברוחב 120 סמ‘. הרכבתם נעשית עי‘ מומחים, להם ציוד התקנה מיוחד. מעל הלוחות ניתן להדביק טפט או לצבוע, רצוי בסיד סינטטי עם ערב ‘‘אל עובש‘‘.
- לוחות עץ המשווקים בעובי של 1.5-1 סמ‘ ורוחב 30-10 סמ‘. הלוחות ניתנים בקלות להרכבה עצמית, לאחר שהוזמנו במידות חיתוך מדויקות. רצוי שהעץ יטופל בחומר חסין אש. הציפוי בעץ נותן מראה עשיר ומרשים, ככל שרוחב הלוחות גדול יותר.
טיח תרמי פנימי
שיטת הביצוע דומה לטיח החיצוני, דהיינו, יישום שלוש שכבות טיח.
להלן שלבי הביצוע:
א. הכנת הרקע: שלב זה כולל גירוד וקילוף שכבות הצבע, הטפטים והטיח הרופף, עד לקבלת משטח יציב. אם הטיח הקיים חלש ומתפורר, יש לגרדו עד הבלוק או הבטון. לאחר מכן, לנקות ולרחוץ את פני הקיר בתמיסת מים ואקונומיקה. אחרי הייבוש – למרוח בתמיסה אנטי פונגוס נגד פטריות ועובש.
ב. שכבת טיח הרבצה: שכבה זו מורכבת מתערובת מלט צמנטי, ביחס 2.5:1 (2.5 חלקים חול לכל חלק צמנט), בתוספת מוסף הדבקה לטיח הקיים. יש להרטיב היטב את פני הקיר כחצי שעה לפני מתן הטיח.
ג. שכבת טיח תרמי: הביצוע יעשה לפחות 24 שעות לאחר השלמת שכבת ההרבצה. את התערובת מכינים לפי הוראות היצרן (אריזות אוריגינליות), בתוספת מים ובעזרת מערבל בטון בעל ציר אופקי. מניחים את הטיח התרמי תוך שעה מגמר העירבול. עושים זאת על ידי השלכות ידניות או בעזרת מכונת התזה. עובי השכבה: 3-5 סמ‘ כנדרש. ההשלכה מבוצעת מלמטה למעלה, תוך כדי יצירת ‘‘פסים‘‘אופקיים. יישור השכבה נעשה בסיוע סרגל יישור, בשני כוונים, תוך הידוק החומר. מיד עם גמר ההנחה, יש להתחיל ב‘‘אשפרה‘‘ (התזת מים), אשר תמשך עד למתן שכבת הגמר.
ד. שכבת גמר: לפני ישום שכבת הגמר יש להתקין בפינות וסביב לפתחים פינות מוכנות מרשת מגולוונת או פרופילים מיוחדים מפח מגולוון, אותם מספק יצרן הטיח התרמי. שכבת הגמר (‘‘שליכט‘‘) מורכבת מטיח מלט סיד, ביחס 1:1 בתוספת 100 קג‘ צמנט לכל מ‘‘ק של תערובת. על שכבת טיח זו ניתן לצבוע בסיד סינטטי או לחילופין – להדביק טפט מנייר.
לוחות ‘‘סנדביץ‘‘ (מ‘‘קל קר‘‘ ושתי פלטות מודבקות עליו משבבי עץ דחוסים)
שיטה זו מבוססת על שימוש בלוחות ‘‘סנביץ‘‘ מוכנים, המודבקים ומחוזקים לקיר הקיים. הלוחות עם מתוצרת חוץ, עשויים משתי פלטות של שבבי עץ דחוסים, בעובי 5 מ‘‘מ כל אחת, כשביניהן שכבת פוליסטירן מוקצף (‘‘קל קר‘‘), בעובי משתנה בין 15 ל 25 מ‘‘מ. מידות הלוח המומלץ 60-50X100 סמ‘. שלבי העבודה הם כדלקמן:
א. הכנת התשתית: מורידים ומקלפים את הצבע והטיח המתפורר. ממלאים את השקעים ומסירים הבליטות; מנקים כתמי שמן, כתמי שמן, ליכלוך וכד‘. הניקוי צריך להיות יסודי. לאחר מכן רוחצים במים ואקנומיקה – בתערובת 1:1 ומורחים תמיסה נגד פטריות ועובש.
ב. הדבקת הלוחות: מכינים את הדבק לפי הוראות היצרן ומורחים אותו על גבי הלוח ב 15 מקומות ועל גבי הפיאות. לאחר מכן, מצמידים לקיר וללוחות הסמוכים. יש להקפיד על הדבקה במישור אחיד. בנוסף לכך. יש להתקין על כל לוח 6 ברגים. את המישקים (ה‘‘פוגות‘‘) בין הלוחות אוטמים במרק מיוחד עם ס... שיריון. כל ראשי הברגים, הפגיעות והסריטות על גבי הלוח – יש לכסות במרק.
ג. התקנת רשת: על גבי הלוחות מתקינים, בעזרת מסמרים, רשת עשויה מסיבי זכוכית.
ד. ביצוע הטיח: טיח פנים רגיל עשוי בשתי שכבות, כאשר השכבה הראשונה מורכבת מחלק אחד של סיד ושלושה חלקים חול גס, בתוספת 100 קג‘ צמנט לכל מ‘‘ק מלט מוכן. עובי השכבה כ 15 מ‘‘מ. רצוי להוסיף לתערובת מוספים המגדילים את כושר ההדבקות לטיח הקיים. השכבה העליונה מורכבת מחלק אחד סיד וחלק אחד חול דק. עוביה כ 5 מ‘‘מ.
- לפני תחילת העבודה רצוי לפרק את שיפולי הריצוף הקיימים (פנלים) ולנקותם מהטיט. במידת האפשר, יש להדביקם מחדש על גבי ציפוי המגן או שכבת הטיח הסופית.
- יש לפרק את קופסאות החשמל, בתי התקע ומנגנוני התריסים, אם קיימים, ולהרכיבם מחדש, בתוספת מאריכים מתאימים, לאחר גמר הבידוד.
- הגימור סביב פתחי החלונות והדלתות ניתן להעשות עי‘ הרכבת פרופילים מתאימים מעץ או מאלומיניום – (‘‘הלבשות‘‘).
בידוד תרמי בצד הפנימי של הקיר החיצוני, בדירה הנמצאת בקומת ביניים, מחייב טיפול במקומות בהם נוצרים גשרי קור. המקומות הרגישים במיוחד הם הרצפות ותקרות הבטון במבנים טרומיים. בצד החיצוני של הקיר הבעיה אינה קיימת.
א. פתרון לגשר קור בתקרה
כאן נוקטים בשיטת הדבקה של לוח ‘‘קל קר‘‘, בעובי 3-2 סמ‘ וברוחב של כ 60 סמ‘ – לכל אורך המפגש של הקיר החיצוני עם התקרה.
מעל הלוח, לשם הגנה מיכנית, ניתן להרכיב רשת מגולוונת מסוג ‘‘רביץ‘‘ ועליה טיח פנים רגיל.
ב. פתרון לגשר קור בריצפה
פירוק שורה של מרצפות והדבקת חומר בידוד (כגון ‘‘קל קר‘‘) על גבי רצפת הבטון וזאת לאחר נקוי החול מעליה. על ה‘‘קל קר‘‘ ניתן להניח בחזרה את המרצפות שפורקו, (או מרצפות חדשות, באם המפורקות לא ניתנות לשימוש חוזר) בעזרת טיט צמנט ושכבת חול דקה המפוזרת על גבי ה‘‘קל קר‘‘. לאחר מכן יש להרכיב מחדש את הפנל.
שתי העבודות הנ‘‘ל נעשות כמובן, יחד עם ביצוע שכבת הבידוד התרמי הפנימית, באחת מהשיטות שתוארו לעיל.
